אני בטוח שלרבים מהקוראים הזדמן כבר לבקר ב"בית חב"ד בתאילנד – הבית שלך במזרח". עם זאת, לאלו שלא זכו (עדיין...), אתאר בקצרה מה קורה באירועי ליל הסדר כאן, בבנגקוק שבתאילנד.
בהגדת ליל הסדר אנו קוראים על ארבע בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. הרבי מליובאוויטש לימד אותנו, שלפחות ארבעת הבנים – גם הרשע – משתתפים בליל הסדר. לעומתם יש בן חמישי שלא מגיע כלל לשולחן, ועלינו לדאוג להביא אותו לליל הסדר. כאן בתאילנד, מזדמנים לנו הרבה מאותם בנים, שבלעדינו מי יודע האם היה להם היכן לחגוג את ליל הסדר כהלכתו, ואנו מספקים להם אפשרות זו. כמובן, אנו שמחים מאוד על הזכות הגדולה הזו.
ההכנות לחג אורכים כמה שבועות. במהלכם אנו נערכים למבצע לוגיסטי מסובך, שיספק את צרכי ליל הסדר ליותר מ4000 משתתפים ברחבי המדינה: בנגקוק, קוסומוי, צ'אנג מאי, פוקט ולאוס. מדובר במבצע לכל דבר, הכולל הטסת 9500 בקבוקי יין, 800 קילוגרמים של מצות, 115 ארגזי געפילטע פיש... בסך הכל מדובר ביותר מעשרים טון (!) שעשו את דרכם דרך הים לתאילנד.
רצתה ההשגחה ובשנה שעברה בדיוק בימי חג הפסח חגגו את ראש השנה התאילנדי, חג שאורך שלושה ימים בהם כולם מתיזים מים על כולם ומשתוללים ברחובות. משום מה, מרכז הבלגן הוא דווקא ברחוב בית חב"ד: אלפי תאילנדים עומדים ברחובות, שרים ורוקדים. כדי לאפשר ליהודים הרבים לחגוג גם הם את חגם, המשטרה המקומית חסמה את כל המרחב שמסביב לבית חב"ד במחסומים ושוטרים הוצבו שם כדי לשמור על הסדר (תרתי משמע).
בשעה היעודה נהירה המונית. המטיילים לבושים בבגי חג, חיוך מאושר על פניהם. כולם מרגישים ברי מזל להשתתף בסדר המיוחד הזה.
התגובה של כל הנכנסים לאולם בדיוק אותו דבר, וואו... באמת מדהים לראות באמצע בנגקוק אולם ערוך לאלף איש שהולכים לחגוג ליל סדר!
הנשים והבנות מדליקות נרות של חג, ואני פותח בדברי פתיחה על החג, הוראות כיצד לערוך את הסדר. למרות שהשנה זו תהיה הפעם ה12 שאני עורך את הסדר, אני מתרגש בכל פעם מחדש. המראה המיוחד של אלף איש יושבים בדממה ומצפים לעשות סדר כהלכתו, נותן הרגשה מאוד מיוחדת.
קידוש. אלף אנשים נעמדים, מחזיקים כוס יין ביד. "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים..." כולם אומרים בקול גדול. אני בטוח שגם התאילנדים הרוקדים למטה עצרו את הריקודים כדי לשמוע את הקידוש העוצמתי.
והנה פותחים את ההגדה. הילדים באולם – יחד עם ילדי שלוחי חב"ד – פוצחים באמירת מה נשתנה. פה ושם אני רואה דמעות בעיני המשתתפים שבטח נזכרים באחים הקטנים שלא ראו כמה חודשים או יותר.
אף אחד לא נשאר מחוץ לתמונה בבנגקוק: לכל קטע מההגדה נעמדים עשרים או שלושים איש וקוראים ביחד, וכך כולם מצליחים לשמוע. אני לא מפסיק לרוץ – משולחן אחד למשנהו, כדי לוודא שכל אחד יקרא בתורו.
הגענו לשולחן עורך וגם כאן יש משהו מיוחד בנוסח התאילנדי, לא בכל מקום אפשר לאכול גפילטע פיש עם ירקות מוקפצים וקניידלך עם סלט פפיה...
לקראת סיום הסדר, שנה שעברה, ניגשה אלי אשה מבוגרת ואמרה לי עם דמעות בעיניים: "אני בת 52, אך זה הסדר הכי מיוחד ומרגש שחגגתי במשך כל ימי חיי".
שיא הערב והחלק הכי מרגש, מגיע בסוף האירוע. האולם כולו מלא, אף אחד לא רוצה שהערב המיוחד הזה ייגמר. אנו מתחילים לשיר "אחד הוא אלוקינו". בתחילת השיר כולם יושבים, לאט לאט נעמדים על הכסאות ושרים מכל הלב. ההרגשה פשוט לא ניתנת לתיאור: כל כך הרבה יהודים, מכל כך הרבה מקומות בארץ ובעולם, עומדים יחד בהתרגשות אדירה וצועקים: "אחד הוא אלוקינו שבשמים ובארץ"...
אשרי עין ראתה זאת. אשרי העם שככה לו.
